נקודות מבט לצוות הנהגה

ההנחה השגויה הראשונה היא כי המדריך חייב להיות אובייקטיבי: אסור לו להביע עמדה משלו, כי בכך ישפיע באמצעים פסולים על הנפש הרכה של החניך. אובייקטיביות, רבותי, היא תכונה של אובייקטים, לא של בני אדם. שולחנות, ספלי חרסינה ותנורי אפיה יכולים להיות אובייקטיביים. מותר האדם מן החפצים בכך שהוא סובייקט, כלומר: סובייקטיבי, כלומר: יש לו דעות, השקפות, רצונות, חששות, תקוות, פחדים, שאיפות… מדריך ההופך עצמו לאובייקט הופך עצמו למיותר. את מה שנותן המדריך האובייקטיבי יכול כל אחד למצוא בספרית בית-הספר, או על צג המחשב. שימו לב לאבסורד הבא: אתם סובבים בקיבוצים ובבתי-הספר, ומספרים לנערים על תנועת “קבוצות הבחירה”. אתם עושים כל מאמץ לשכנע אותם לבוא לכנס ט’. אתם מתקשרים לכל החניכים שלכם בי’ או ביא’, ומשכנעים אותם לבוא למפגש בסוף השבוע. כשהם כבר מגיעים, אתם מתמודדים עם בעיות חברתיות, עם חוסר נכונות, עם חוסר מחויבות ועוד ועוד. את כל הדברים הללו אתם עושים מתוך השקפתכם החינוכית, מתוך שאיפות שלכם, מתוך זיכרונכם הטרי, עד כמה הייתה הקבוצה שלכם חשובה לכם כשאתם הייתם חניכים… ואז מתחיל המפגש, ומדברים על נושא כלשהו (“עונש מוות למחבלים” או כל דבר אחר) ופתאום מתחולל הפלא: אתם הופכים לאובייקטיביים. פתאום אין לכם עמדה משלכם. פתאום אתם רק “כלי שבעזרתו יוכל החניך לפגוש את מגוון הדעות השונות”. לא ידידי, לא זו הדרך. אתם בני אדם ומדריכים, אל תשכחו זאת. ובפעם הבאה שמישהו ידרוש מכם להיות “אובייקטיביים”, הסבירו לו בנימוס אך בתקיפות שאתם אנשים ולא קומקומים חשמליים. ודרך אגב: אף לא אחד מהגורמים האחרים המשפיעים על נפשו של החניך מקפיד כמוכם על כללי האובייקטיביות: אמצעי התקשורת שוטפים לו את המוח, בית-הספר שוטף לו את המוח, אפילו ההורים שלו שוטפים לו את המוח. ורק אתם: “אובייקטיביים”. וכמובן, אינני מבקש מכם כי גם אתם תשטפו לחניכים את המוח. אבל תשפיעו, תחנכו, תנסו להאיר את עיניהם. אל תשקרו להם ואל תעשו עליהם מניפולציות, אבל הסבירו להם, בין השאר, גם מה אתם חושבים, ולמה אתם חושבים כך. (ותרשו לי עוד שאלה קטנה: כאשר אתם לובשים מסיכה של אובייקטיביות, למרות שיש לכם עמדה, ועמדתכם חשובה לכם, האין גם זה שקר? האין גם זה סוג של מניפולציה?) ההנחה השגויה השנייה: “המדריך המתחבט“  ההנחה השגויה השנייה נראית כמו היפוכה של הטענה הקודמת: “אינני יכול לדבר עם חניך על נושא מסוים לפני שלמדתי כל מה שיש לדעת על נושא זה, ולפני שגיבשתי לי דעה מוצקה עליו”. הנחה כזו פוסלת מראש את האפשרות שמפגש הקבוצה יהיה אירוע תורם ומעשיר גם עבורכם, היא קובעת שהקשר מדריך-חניך הוא קשר חד-סתרי. אתה דובר והוא השומע. בהנחה זו מתחבאות בעצם שתי טעויות. ראשית: החניך איננו דלי ריק, ואתם לא הברז שצריך למלא אותו. שנית: אין דבר כזה “ללמוד כל מה שיש לדעת על נושא מסוים”, ועמדות מוצקות הופכות מסוכנות כאשר הן נעשות מוצקות מדי. ראיתי כבר מדריכים שלא העזו להעלות נושא מסוים בקבוצתם כי לא הרגישו שהם “שולטים בו מא’ ועד ת’ “, ומנגד מדריכים ש”הנחיתו על ה”תלמיד” את השקפת עולמם מגבוה, כמו שופרות תעמולה. עצתי לכם: העזו לברר דברים עם החניכים, העזו לבחון דברים ביחד איתם, הגידו להם מה דעתכם, אבל אל תתביישו להגיד להם “אני לא יודע”. והכי חשוב, שימרו תמיד על מידה כלשהי של ספקנות בריאה. מי שלא מתרוצץ שום עכבר ספקני בין יסודות המגדלים שהוא בונה, מוטב שיזכור שהעכברים נוטשים אוניות הנוטות לטבוע.   אז מה את.ה חושב.ת? 

קיימים שלושה סוגי חרדות מרכזיים:   חרדה מציאותית פחד ממצבים אובייקטיבייים וקונקרטיים. חרדות ממצבים כלכליים, בטחוניים, ממחלות, ממוות. חרדה נוירוטיות הקונפליקט המתמיד בין האיד לאגו.