שמור\י תוכן
בימים האחרונים הכריזו שחקניות נבחרת ישראל בכדורגל על סכסוך עבודה מול ההתאחדות לכדורגל. השחקניות יצאו לקמפיין תחת ההאשטאג – #לא_משחקות_משחקים, במטרה להשוות את תנאי העסקתן לאלו של קבוצת הגברים.
בעצומה שהפיצו נכתב – “לא עוד להתייחס לנבחרת הנשים כעצם בגרון וכסרח עודף שיש להיפטר ממנו”. הן מתייחסות בין היתר לפערים העצומים ביחס לנבחרות הנשים והגברים, הכוללים מטוס פרטי או טיסות ישירות לנבחרת הגברים, בעוד נבחרת הנשים מוצאת את עצמה בקונקשיין של מעל 20 שעות לעיתים. תשלום 500 יורו למשחק חוץ לגברים, בעוד נבחרת הנשים מקבלת 15 יורו ליום. רמת המאמנים, האימונים והמתקנים שזוכה להם נבחרת הגברים בעוד לנשים התקיימו 2 משחקי אימון בשש השנים האחרונות, ואינן נהנות ממתקני אימונים קבועים.
“לסיכום, הגיע הזמן להפסיק את הפליית כדורגל הנשים בישראל, ובמקום זאת, לספק להן מעטפת מקצועית איכותית, צוות אימון עם ניסיון עבר מוכח, לספק להן שעות אימון מתאימות, להשוות להם תנאים, להשוות את מיקומן בסדר העדיפויות של ההתאחדות לכדורגל, לייצר תשתית יציבה ולעודד נערות וילדות להצטרף לכדורגל.
ובקיצור- לקחת חלק בעולם הכדורגל, להצטרף למגמה העולמית ולקדם את כדורגל הנשים בישראל למקומות בהם הוא ראוי להיות.”
(תמונה מתוך חשבון האינסטגרם של קארין סנדל)
ככתוב בעצומה, במקומות רבים בעולם מתרחשת מגמה הפוכה, של השקעה בכדורגל הנשים, והפיכתו לגורם משמעותי כחלק מתרבות הספורט במדינה. רק עכשיו לדוגמה, נשבר שיא כמות אוהדים/ות במגרש למשחק כדורגל נשים, כשלרבע גמר ליגת האלופות בין ברצלונה לריאל מדריד הגיעו למעלה מ-91,000 צופים/ות.
שני הדברים שהדגישו יותר מכל את הצורך של נבחרת הנשים בשביתה היא ראשית העדר הסיקור התקשורתי של הנושא כמעט לחלוטין. מהדורות הספורט לא נתנו לשביתה ביטוי, ולא עסקו בהשלכותיה, ובסיבות שהובילו לכך מלבד אזכורים בודדים. גם בחיפוש ברשת לא ניתן למצוא כתבות רבות בנושא. תגובת ההתאחדות לכדורגל על המכתב הייתה בעיקר כעס על ההתנהלות התקשורתית של הנבחרת והדחתה של קפטנית הנבחרת, קארין סנדל, אשר הובילה את המאבק.
הסיבה השנייה היא העדר הגיבוי מצד שחקני נבחרת הגברים של ישראל, אשר התעלמו מהנושא ואפילו לא רשמו הודעת הזדהות אחת. ההתייחסות שהתרחשה היא רק מצידו של קפטן נבחרת ישראל בכדורגל, ביבראס נאתכו, אשר היה חשוב לו להתעכב על טעות בסכום האש”ל שמקבלת נבחרת הגברים. בעולם שחקני נבחרות הגברים מבינים כבר מזמן שמאבק הנשים הוא גם שלהם, והם שותפים מלאים לו. חבל שבישראל לא כך המצב.
אמנם לאחר השביתה הגיעו השחקניות וההתאחדות להסכמות ולהשוואת התנאים, ובעצם נחתם הסכם היסטורי בין ההתאחדות לנבחרת. אך נשאלת השאלה – למה זה היה צריך להגיע למצב שנבחרת הנשים שובתת על מנת שיבינו שהן שחקניות מקצועיות בדיוק כמו נבחרת הגברים, מייצגות את המדינה בכבוד, ורק ראוי לספק עבורן את התנאים הזהים לשל נבחרת הגברים. זאת לא שאלה של רייטיינג או עניין ציבורי, זאת השאלה האם אנחנו מאמינים/ות בשוויון ברמה הבסיסית ביותר שלו? – שגם לנשים הזכות לשחק כדורגל, לעשות את מה שהן אוהבות, ולהתפרנס על כך בכבוד, בייחוד כשהן עושות את זה כדי לייצג את המדינה.
בשנת 2021, שוערת ריאל מדריד, מריה רודריגס, פרסמה תמונה שלה לאחר ניצחון הקבוצה לצד תמונתו של מרקו אסנסיו, שחקן ריאל מדריד, חוגגים בצורה דומה וכתבה – זאת אותה התשוקה. הדבר גרר תגובות רעות שהובילו אותה למחוק את התמונה, אך כוכבי ריאל מדריד פרסמו את התמונה בעצמם, ובהמשך עוד רבים/ות אחרים/ות. וזה המסר – זאת אותה התשוקה, אותה האהבה ואותו הרצון לשחק. ואנחנו במדינת ישראל צריכים/ות לחשוב, האם אנחנו רוצים/ות לתת לילדות צעירות בישראל להאמין כי הן יכולות להגשים את החלום שלהן, או שלא?
(תמונה מתוך חשבון הטוויטר של מרקו אסנסיו)
https://www.drove.com/campaign/629e1eed77fd1035f01db718
https://sports.walla.co.il/item/3497802
https://www.one.co.il/Article/412608.html
https://www.instagram.com/karinsendel/